הכרתי את אגם כשחברה אלינו למחלקת הפינוי ברפיח, שם שימשה כפרמדיקית. כבר מהרגע הראשון היא השאירה עליי רושם של בחורה שקטה, חכמה וצנועה, עם חיוך כובש שקשה לשכוח.
היינו יושבים יחד בחדר קטן באיתור, שכינינו אותו בחיבה "הספרייה". כל אחד היה שוקע בפינתו, קורא. לפעמים היינו גם משתפים אחד את השנייה במחשבות על הספרים. אני זוכר במיוחד שבאותה תקופה היא קראה את "כשהגלים מתחזקים".
מעולם לא שמעתי את אגם מתלוננת. תמיד הייתה מחייכת, רגועה, כאילו כלום לא יכול לערער אותה. כמו מלאך, היא הצליחה לשמור על תחושת ניקיון וריח טוב — גם כשכל הסביבה הייתה לוהטת, מאובקת וחסרת תנאים בסיסיים.
באחד הלילות הוקפצנו לטיפול בפצועים. אני זוכר את אגם רצה לכיוון המדרגות עם תיק הפרמדיקים הכבד על גבה, נחושה וממוקדת. תוך דקה כבר היינו בתוך ההאמר, וחמש דקות לאחר מכן – בשטח, ליד הפצועים. במקצועיות מופתית היא פתחה וריד לאחד מהם, ובעזרת אלונקה העמסנו אותם במהירות לרכב. אני, כחובש וכעוזר היחיד שלה באותו רגע, עמדתי לצידה נפעם מהקור רוח ומהתפקוד המרשים שלה.
הגענו למנחת המסוקים, ופינינו את הפצועים בהצלחה – הרבה בזכותה. מה שהכי נחקק בי מאותו לילה היה השקט הבטוח שלה, היכולת לפעול במהירות ובאחריות גם תחת לחץ קיצוני.
על האסון שמעתי בזמן שהייתי בקורס מ"כים. אמנם ההיכרות שלנו נמשכה שבועיים בלבד, ולא שמרנו על קשר לאחר מכן, אבל אגם נצרבה לי בלב. כששמעתי את הבשורה – לא הצלחתי לעכל אותה. זה השבית אותי לזמן ממושך.
אני שמח שאני יכול לשים את החלק שלי בפורום הזה, ומקווה שהטקסט יגיע לאנשים הנכונים בכדי שעוד אנשים יכירו את אגם וכמה שהיא יפה מבפנים ומבחוץ.
