הטלפון מצלצל ב23:45 בלילה ועל הצג מופיע ״אבא״, אני נלחצת.
למה הוא מתקשר אלי בשעה כזאת?
אני עונה. ״אבא?״
והוא אומר ״איפה את?״
״בבית בתל אביב מה זאת אומרת? מה קרה?״
״התקשרתי להודיע לך משהו לא טוב״.
אני בדיוק בטיול עם מילה ליד הבית, מחזיקה את הטלפון ביד רועדת, ועוצרת. הדופק שלי עולה ל500.
הפעם האחרונה שהודיעו לי משהו לא טוב בסגנון הזה, הייתה כשהודיעו לי שלא הצליחו להחיות את אמא שלי.
״מה אבא, מה קרה?״
״אגם…. היא נהרגה בפעילות בעזה.״
המפקד שלה אמר לה לא להכנס, היא בכלל לא הייתה אמורה. היא ביקשה בכל זאת, להכנס בפעם האחרונה בשביל להפרד מהחברים לצוות לפני שהיא עוזבת והופכת לסמלת בקורס פארמדיקים.
היא רק רצתה להפרד, היא לא הבינה שהיא נפרדת מהחיים.
שוב. שוב התחושה הזו שאני בחיים לא אצליח לתאר אותה במילים. התחושה הזו שעד שאת מרגישה איזו שהיא קרקע יציבה, היא בשניה נשמטת לך מבין הרגליים.
שאת מרגישה סוג של שליטה על החיים שלך, ובמאית השנייה את מבינה שהמושג שליטה הוא שקר אחד גדול.
התחושה הדו קוטבית והמטורללת הזאת שלפני רגע ישבת בבר, שתית כוס יין ושרת בקולי קולות לצלילי מוזיקה ים תיכונית, ושניה אחר כך את מחבקת אבא שלא יראה את הבת שלו יותר, חוץ מבדמיון.
האשמה הבלתי נגמרת הזאת על זה שאני חיה בבועה התל אביבית, מתלוננת על פאקינג קפה חזק מידי, כשבצד השני של המדינה יש ילדים בני 20 שנלחמים על האדמה שאני דורכת עליה.
ואחת מהן זו אגם.
אגם, בת דודה שלי הטהורה, הילדה הכי טהורה וטובת לב, הילדה שתשים את הצרכים של כולם לפני הצרכים של עצמה, הילדה שחלמה ללמוד רפואה ולהציל חיים, גם אם זה אומר לסכן את החיים של עצמה, הילדה שהייתה מצטיינת קורס פארמידיקים. הילדה שהייתה אמורה ממש השבוע לעזוב את עזה ולהפוך להיות סמלת בקורס פארמדיקים.
זו שהייתה אמורה להכשיר אחרים איך להיות כמוה, איך להיות מקצוען אמיתי ולטפל בפצועים בשטח, אבל יותר מזה – איך להיות שחקן נשמה. אחד כזה שקופץ על הטנק בשביל להציל את חברים שלו.
התנעתי את האוטו ונסעתי ישירות לבית של דודים שלי, אווירה של כאוס באוויר. כאוס אחד גדול שמזכיר לי את הכאוס שאני עברתי לפני 4 שנים בהלוויה של אמא שלי. זה מטורף, החיים האלה. איך הכאוס שלי כבר לא רלוונטי והכאוס של מישהו אחר הופך להיות הכאוס שלי?
איך הכאב האישי שלי על אמא שלי כבר קיבל צורה אחרת, קצת יותר שלמה, כאב ששכחתי איך הוא מרגיש ופתאום בשניה אחת אני נזכרת בו שוב. מוצאת את עצמי מנסה לנחם אחרים כמו שניסו לנחם אותי, ולא יודעת איך. מה. להגיד. לא להגיד. לבכות, לא לבכות? לצרוח, לשמור על פאסון?
לחבק או לתת ספייס?
ואני אומרת לעצמי אבל את אמורה לדעת, את עברת את זה.
אני לא יודעת. אני עכשיו בצד השני.
אגם שלי, החיילת האישה הראשונה והיחידה מאז ה7 באוקטובר שנהרגה בתמרון.
גיבורה שלי, מלאכית שלי.
אני בכלל לא מאמינה שאני כותבת את השורות האלו.
את תהיי חקוקה לנצח בהיסטוריה של מדינת ישראל, ובלב שלנו.
ואני שואלת – למה בכלל היית צריכה להיחקק בהיסטוריה של המדינה? למה היית חייבת ״לזכות״ בתואר הזה של החיילת הראשונה שנהרגה מאז ה7 באוקטובר? את חייבת להיות גיבורה אהה? לא יכולת להישאר פשוט אגם נעים מקיבוץ משמרות? 💔
