אהובתי, הילדה הקטנה שלי, זו שטפלה בנפש שלי כל פעם כשזו קצת והרבה התערערה.
אני מחפשת אותך בכל מקום ואת לא כאן הלכת לך בשביל שכאילו היה מסומן במיוחד עבורך והוביל אותך אל מותך כל כך הרבה התפצלויות היו לך בדרך ואת בחרת דווקא את אלו עם המהמורות, את אלה שהובילו אל התהום.
הנפש שלי חולה, כל יום חולה יותר, מפורקת יותר, כואבת יותר. שאלה אותי חברה מה הייתי עושה אם היית נכנסת עכשיו בדלת אמרתי שהייתי הורגת אותך בעצמי אבל זה לא נכון, ילדה שלי הייתי מחבקת אותך חזק חזק ומנשקת אותך המון למרות שאת לא מרשה לגעת לך בפנים הכל כך יפות שלך.
ואז הייתי הולכת לישון, באמת לישון ולא הייתי קמה בארבע בבוקר ולא הייתי יוצאת לחפש תשובות, לחפש אותך הייתי פשוט מתארגנת והולכת לגן, לילדים שאני כל כך אהבתי לשהות במחיצתם. אבל את לא תכנסי ולא תחבקי ולא תרגיעי עם העצות החכמות שלך את כבר לא תטפלי בי ובאבא כשנהייה זקנים, בנינו על זה רק שתדעי יפה שלי, לכל מקום שאני הולכת אני רואה אותך, הילדה הגבוהה המרשימה שלא היה ניתן להתעלם מנוכחותה, יפה מבפנים ומבחוץ אמרתי לאבא שאני מפחדת לשכוח את התחושה הזו הכל כך אמיתית של היותך, את הקול המרגיע שלך אבל זה לא יקרה את איתי, איתנו בכל רגע, אני נושמת איתך את נשימותיי, אני קמה ונרדמת איתך תבואי אליי בחלומות, תשלחי סימנים כדי שאדע שאת בסדר כי אנחנו כאן נהייה בסדר, זה יקח קצת זמן אבל זה יקרה, מבטיחה לך
אוהבת אותך עד השמיים והפעם שלא כמו הפעמים הקודמות כבר לא בחזרה.
