אגמי, את בחיים לא היית מתארת לעצמך איך המוות שלך היה גורם לי להרגיש אחרי 30 יום. למען האמת אני כותבת את זה אחרי שבועיים ויומיים. תמיד נתת לי תחושה שאני משהו מיוחד, שאת לומדת ממני ואפילו אמרת לי כמה פעמים שאני השראה בשבילך; אחרי שהלכת לתמיד זה הפך משמעותי יותר מן הסתם, אבל גם אז פתאום הבנתי שאני אחת מיני רבים ורבות שאמרת את זה להם ושגרמת להם להרגיש ככה. הרבה חזרו ואמרו עלייך שתמיד פירגנת והרמת, לכל אחד
שבא מולך, גם אם זה היה כרוך בלהסתיר כמה טובה את בצניעות יוצאת דופן.
אני מודה בכנות שכשחיית לעולם לא תיארתי לעצמי שתמותי, לא משנה כמה נכנסת ויצאת משדה הקרב בעזה זה לא היה לי בכלל במחשבה ובנוסף על אף האהבה הגדולה, הקירבה והחברות האמיתית שהייתה בנינו )למזלי, אפשר לומר( לא ראיתי אותך אף פעם כזו דמות הירואית של אחרי המוות- גיבורת ישראל, ענווה ואצילית, חכמה וחברותית, טהורה וטובה. הלוואי שאני לא אראה ככה עוד דמויות כאלו חשובות בחיי, כי הרי הדמות שנרקמת אחרי המוות זו דמות אחרת; דמות שצריכה להיחרט בזיכרון, דמות טהורה, דמות שהיא גיבורה.
אני גאה לזכור אותך אנושית ואמיתית- גם עצבנית ועצובה וקנאית, מצחיקה, מבואסת, מפרגנת, דרמטית וצנועה. אני מודה, שעברו רק שבועיים ויומיים, ואני לאט לאט גם מתקשה לזכור אותך אנושית, הזכרון הנרקם מכל הסיפורים של האנשים שאני פוגשת שסבבו אותך בכל הרגעים האפשריים הוא את כדמות על- אנושית, גיבורה אמיתית כמו בסיפורים מיום הזיכרון- הסיפור שאת הופכת להיות. הלוואי שלא היית גיבורה, והיית נשארת בת- אדם רגילה על כדור הארץ.
אגמי בכל פעם שאלת אותי איך את יכולה להרחיב את הידע הכללי שלך. אני לא יודעת איך להסביר לך כמה אני לא ידעתי כלום, למען האמת אני לא יודעת שום דבר, וגיליתי את זה בטריוויה בפאב משמרות. תמיד אמרתי לך תקראי עיתון, תורידי טוויטר- זה מה שאני עושה, אבל את המשכת ושאלת אותי את אותה השאלה כמה וכמה פעמים, בכמה מפגשים בזמנים שונים- איך אני ארחיב את הידע הכללי, תלמדי אותי על פוליטיקה, למי את מצביעה ולמה.
היום, הפרמדיקים אמרו שהציון שסיימת איתו את הקורס היה יוצא דופן ובי עלתה מחשבה שאולי פשוט רצית לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי; כשאני כותבת אני מבינה שפשוט באמת רצית להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר, בחורה חכמה יותר וגם הייתה לך את הגדולה העצומה לדעת לקבל השראה מכל הסובבים אותך ואת באמת הקפת את עצמך בעשרות חברים קרובים, הכי טובים, מעוררי השראה כל אחד בתחומו והמשפחה שלך בעצמה היא ממש דוגמה אמיתית לאיך שכל אחד היה שואף להקים את המשפחה שלו עצמו.
המחשבה שלי על שפשוט רצית לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי יותר מחוברת לדמות העל- אנושית שנרקמה לך אחרי המוות כי בחייך, פשוט רצית להתפתח, ללמוד, להתעצם. הייתה לך אינטיליגנציה רגשית מופלאה שגרמה לך להשמיט הרבה פרטים מחייך כדי להרים למי שעומד מולך, או פשוט לפרגן פרגון טהור וכן, אבל אני מאמינה בלב שלם שפשוט שאפת להיות אישה חזקה, עצמאית, חכמה וטובה, רצית לתקן את העולם בדרכך.
רק בדיעבד עם כל הסיפורים שנאספים מכל הסובבים אותך בשנים האחרונות בהן אנחנו לא גרות יחד, מצאתי היבט נוסף בו אני מתחברת אלייך, הלוואי שהחיים שלי ושלך איפה שלא תהיי עכשיו יהיו בית ספר ארוך ונצחי של שיעורים כאלה אקדמאים או יומיומיים על רפואה, פוליטיקה, עבודה סוציאלית וידע כללי וגם כאלה שפשוט קורים ונאספים יום-יום רגע אחרי רגע בעיקר מהרגע שהלכת.
אגמי את לא סתם אחות שהיא כמו חברה את עוד דוגמה להשפעה של חיים בקבוצה. המשפחה שלך- היא קבוצה משמעותית שאפשר רק ללמוד ממנה, הקבוצה במוסד, החבורה, הקומונה, החברים מהקורס- את היית מודל לדמות שיודעת לחיות בקבוצה ומוציאה מזה את המיטב. יום אחד נפלט לי, את אחות, אחות שהיא כמו חברה, את התלהבת ושינית את השם באנשי קשר אז גם אני, אבל את באמת היית אחות לכל אחד שחלקת איתו קבוצה. את לא הדוגמה הראשונה שאני מספרת עליה לחניכים בפנימיה על מנת להסביר להם איך בעוד כמה שנים הם (חס וחלילה) יכנסו לעזה כי למדו שלא משאירים אף אחד מכל קבוצה שתהיה מאחור, אבל את אגמי הדוגמה היחידה שהפכה לגיבורת על בחסות המחויבות האמיתית שלך לקבוצה אליה את משתייכת.
אני מאמינה בלב שלם שהקבוצות החזקות בהן את חלק – המשפחה, וכן הלאה הבחירה האמיצה להצטרף לקבוצה במוסד עליה העדת בעצמך שלא היית מחוברת בהתחלה, ולאחר מכן להיות הדמות המשמעותית בכל קבוצה אחרת בה לקחת חלק, אני מאמינה שכל אלה הם אלו שהובילו אותך להיכנס שוב ושוב כבר באפיסת כוחות, בלי תחושת משמעות כמו שתיארת ושברת לי את הלב לפני כמה שבועות וכמובן, להיכנס בפעם האחרונה כדי להיפרד מהחברים. בעבורי היום את סיבה נוספת לקום בבוקר לעסוק במקצוע שאני בחרתי, לחנך נערים לחיות חיים משמעותיים בקבוצה, חיים כאלה שיתנו להם סיבה טובה לקום בכל בוקר בעצמם, כאלו שיעצבו את היום – יום שלהם מלאים בעשייה למען אחרים, למען הקבוצה, הקהילה, הזולת או האדם שמולי, למען דבר שיותר גדול מהם.
אם זה בטיפול, אם זה בהקשבה, אם זה בכנות. אגמי הרבה אומרים שרצית להיות רופאה אבל אני זוכרת את הפעם ההיא שדיברת איתי על עבודה סוציאלית- הרי היא טיפול בבעיות, באנשים על- ידי קידומם מעבר למגבלות להן הם נתונים, המקצוע הזה הוא פשוט את.
הלוואי והיית פה בעוד כמה שנים להתלבט ולהתחבט כמו שתמיד היית עושה אם זה קשור בכל החלטה ובחירה משמעותית יותר ופחות הלוואי והיית לומדת עבודה סוציאלית ואז עושה הסבה לרפואה אבל כל מה שנשאר לי להגיד זה הלוואי ולדעת שזה לא יקרה. אגמי אמרתי לך שאני לא יודעת כלום אבל אני תמיד אמרתי מאז שלמדתי – עדיפים כאבי השלום על ייסורי המלחמה, אז אולי אני שמאלנית גם בעיתות מלחמה אבל אני מאמינה בזה בלב שלם.
מאמינה שהכל היה קל יותר אם היית כאב השלום והתקווה אבל היום הכאב על לכתך, אחות שהיא כמו חברה, הוא ייסורי המלחמה שפשוט הופכים את זה לכל- כך מכעיס ואנחנו, מה נשאר לנו? בחייך לא היית מדמיינת אותי יושבת במיטה בחושך ודומעת, אבל במותך את רואה אותי ככה כי עכשיו את תמיד איתי. אני מאמינה שנחזור לחיות חיים, אולי נתחיל חיים במסלול חדש, אני כבר עובדת ומדריכה, מודה לאלוהים שהספקתי לספר לך על ההתחלה החדשה ומצטערת שלך
כבר לא יהיו עוד התחלות חדשות, מאמינה שתלווי אותי בכל רגע בחיים ומבטיחה שבכל פעולה שאעשה אשאף לשנות ולתקן
את העולם, לחיות חיים מלאים ומשמעותיים – בשליחותך.
אוהבת אותך אחות.
