ניסיתי כבר כמה פעמים לכתוב אבל משהו בי סירב להשלים עם העובדה שאת כבר לא תחזרי. עכשיו פתאום זה מתחיל להפוך מחלום בלהות למציאות וזה מוזר וקשה אפילו יותר, אבל אני רוצה שאנשים ידעו מי היית וכמה מיוחדת היית.
לפני כמה שבועות היית אצלנו בארוחת שישי, את יובלי ופלג רציתם לבוא לארוחת שישי אצל דוד איציק שכל-כך אהבת והוא אהב אותך כאילו את הבת השלישית שלו.
אמרת שאת אוהבת את אבא שלי כמו שאת אוהבת את אבא שלך, והאמת אני לא מופתע, אתם מאוד דומים – פשוט טובים לעולם וטובים בכל מה שאתם נוגעים בו.
הוא דאג לך מאוד וניסינו כולנו לשכנע אותך שאולי עדיף שתרדי מכל הסיפור הזה של להיות בחזית המלחמה. אמרנו לך שאבא שלך ואמא לא בנויים לדברים האלו, שהם לא מצליחים לישון בלילות. תעזבי אותך משטויות, זה לא שווה את זה.
אפילו ניסיתי לעזור לך להבין שכל המלחמות האלו הן מהונדסות מהיסוד, שלאף אחד שם לא יהיה איכפת אם יקרה לך משהו, ושמי שיישאר עם הכאב אלו יהיו ההורים שלך, האחיות ואנחנו.
את ואמא חשבתן שאני אולי מדבר על ביבי, ואני ניסיתי לשקף את דעתי טוב יותר, ושזה הרבה מעבר לביבי לא ביבי. התעניינת לגבי מה שסיפרתי ואפילו שלחתי לך כמה מאמרים בניסיון להוכיח לך את הטענות שלי, ממש השתוקקתי, כמו בכל שיחה שלי עם אנשים שחשובים לי, שתביני, שתרדי לסוף דעתי, שיחלחל לך שאת נלחמת מלחמה של תאגידים וממשלות שלא שווים שערה מראשך, ואמרת לי ״אתה צודק, אבל אני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל החברים שלי ששם, הדם שלהם לא שווה פחות מהדם שלי. וחוץ מזה, אם אף אחד לא יעשה את זה, מה יישאר כאן?״ כמה שהיית בוגרת וחכמה, לצערי פשוט לא הצלחתי לנצח אותך בדיון הזה.
אמרתי לעצמי שמדובר בזן אחר, בחורה עקשנית ואמיצה שתעשה הכל בשביל החברים שלה. כנראה שאין לי איך לגרום לה לרדת מזה, אני כל-כך אוהב את דודי ואת דורית וקשה לי לראות אותם ככה, אבל כנראה שאין לי באמת איך להוריד אותך מזה, את חדורת מטרה.
ויחד עם כל זה, היינו גאים. גאים שיש לנו במשפחה ילדה כל-כך איכותית, כל-כך מוצלחת, כל-כך שאפתנית, שמוכנה להקריב הכל בשביל הסובבים אותה, גם את החיים שלה. האמת היא שלכולנו יש טעם מר מאוד על זה שלא התעקשנו קצת יותר, שלא השתגעתי ושברתי לך איזה יד או רגל כדי למנוע ממך להיכנס לשם. אבל אני יודע, שהיית אדם כל-כך חדור מטרה, שברגע שסימנת אותה, שום דבר לא היה עוצר בעדך. כזאת היית, כובשת. במלוא מובן המילה ובכל המשמעויות שלה.
אני ומאי בדיוק סיימנו שיפוץ ארוך ומעבר דירה שלקחו מאיתנו המון אנרגיות, חיכינו מאוד לרגע שבו נשב בנחת בבית החדש וסוף סוף קצת ננוח. אמא של מאי הגיעה לארץ לביקור אחרי שנה שלא התראו, וביחד עם ההורים שלי ישבנו סוף סוף לארוחת ערב בבית החדש. הכל היה נראה מושלם והזוי איך ברגע אחד אבא שלי יצא החוצה וחזר עם הפרצוף שלצערי אני כבר מכיר. הפרצוף של האסון, הפרצוף שאומר שמשהו לא טוב קרה, שאיבדנו עוד חלק מהגוף שלנו.
לצערי זה קרה למשפחה שלי לא מעט בשנים האחרונות, אבל את? את כל-כך צעירה והזוי לי איך אלוהים החליט שדווקא את, מסוג האנשים שהעולם שלנו הכי זקוק להם, דווקא את תלכי. ועוד יומיים לפני שהיית אמורה לצאת משם לתמיד?
איכשהו העולם ממשיך, אני יוצא לרחוב ומסתכל בתדהמה איך אנשים ממשיכים את החיים שלהם? הרי אגמי נהרגה. מה קורה עם אנשים? איך הגיוני שלא מדברים על זה יותר? איך הגיוני שאני מחפש את השם שלך בגוגל והכתבה האחרונה עלייך הייתה לפני שבוע? ואיך הגיוני שעבר רק שבוע והעולם פשוט ממשיך? איך הגיוני שאני בעצמי ראיתי כל-כך הרבה הותר לפרסום בכל בוקר ופשוט בשלב מסויים כבר הפכתי אדיש? הרי יש הורים, אחיות, אחים, משפחות שלמות שמתפרקות על כל הודעה כזו. מה קרה לנו? איך התרגלנו למצב הדפוק הזה?
איך הגיוני שהגמר של האח הגדול יותר מעניין אנשים מאגמי ואיך הגיוני שבני נוער מעריצים ורואים כמודל לחיקוי איזה נועה קירל ולא אותך? הרי את פי מיליון יותר טובה וחשובה, את פי מיליון יותר מעניינת.
לצערי אין לי תשובות וגם אין לי שום דרך להחזיר אותך, כנראה שהעולם הזה באמת דפוק, אבל אני רק מבקש ממך דבר אחד אם את שומעת אותי שם למעלה – תני להורים שלך ולאחיות שלך את הכוח להתמודד איכשהו עם כל הדבר הזה, הם באמת זקוקים לך וצריכים אותך. ואני יודע, שעם כל האנרגיה החיובית שהייתה בך, האופטימיות, החיוך המושלם והעקשנות שלך, את היחידה שתצליחי לגרום להם להרים את הראש קצת.
אוהב אותך, מעריץ אותך, ומתגעגע אלייך לתמיד אגמי.
